(א) שותף החולק שלא בפני חבירו. הטור בסעיף א, הביא מחלוקת אי מצי לחלוק אף במקרקעי, והב״ח הביא את דברי רשב״ם שכתב דאין חילוק בין מטלטלי למקרקעי גבי האחין שחלקו בגורל, אמנם אין זה ענין לכאן דהכא איירי בחלוקה שלא מדעת, ואי כוונת הב״ח להביא ראיה מלשון רשב״ם שכתב דכיון דלא מפליג תלמודא בין מקרקעי למטלטלי א״כ אין חילוק, וה״ה דנימא הכי הכא גבי חלוקה שלא מדעת, זה אינו ראיה דהגמ׳
בב״מ לא:, גבי חלוקה שלא מדעת איירי בעובדא דמטלטלי וא״כ לא דמי לדברי רשב״ם דאיירי היכא דהש״ס לא פירש מידי, ומהגמ׳
בב״ב קו:, דאיירי נמי בחלוקה שלא מדעת, נמי ליכא ראיה מדלא מפליג הגמרא, כיון דהש״ס לא אתא למימר דינא אלא מייתי לדין זה כשהוא מובלע בתוך פירכא דרבא ולכך ליכא ראיה מדלא נחית הגמרא לפירושי מה שאין כן גבי חלוקת גורל דאיירי ביה רשב״ם, היוצא מכל האמור דאין מדברי רשב״ם ראיה למחלוקת גבי חלוקה שלא מדעת.
חלקו האחין ובא להם אח שלא ידעו בו בטלה החלוקה, מה הטעם. פסקינן כרב דאמר בטלה החלוקה, אמנם טעמא דרב מחמת דהאחים שחלקו יורשים הם, ואנן
בב״ב סה., פסקינן כשמואל דס״ל דהאחין שחלקו כלקוחות הן ומוכרים בעין יפה, וסמ״ג בעשה צו, הביא להלכה מר״ת דקי״ל בטלה חלוקה כרב אבל לא מטעמיה דרב אלא מחמת דהוו כלקוחות באחריות, ע״כ, וראב״ן בסי׳ תסה ד״ה ונראה דלא קשיא, כתב דהלכה כרב ולא מטעמיה אלא הוו לקוחות והוי חלוקה בטעות.
ראובן הלוה להגמון על משכונו ולאחר מכן נשתתפו ראובן ושמעון במעות וביקש ההגמון שילוו לו והלוו לו על מה שמשכונו שוה יותר על חוב ראובן וחלקו ראובן ושמעון ושמעון נטל מעות וראובן נטל את המשכון כנגד המעות ולאחר מכן ההגמון כפר בהלואה שהלוו לו ראובן ושמעון האם החלוקה בטילה ושמעון מפסיד בכפירת ההגמון. ראב״ן בסי׳ צט, כתב אם ההגמון אינו אדם שדרכו לכפור אם כן החלוקה היתה בטעות ואפילו אם עשו החלוקה בקנין בטילה החלוקה, ואם דרך ההגמון לכפור החלוקה חלוקה כי אדעתא דהכי חלקו.
מצרנות
מכרו בי״ד את הקרקע יש בהם דינא דבר מצרא כמו כשמוכר בעל השדה. כן כתבו הרמב״ם בהל׳ שכנים יב,ה, וסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות.
קרקע העומדת לטסקא והיא בין שדות ש אחים או שותפים ועמד אחד והחזיק בה האם מסלקינן ליה. הב״י בסעיף ה אות ה, הביא בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תסא דין סג, כתב דמסלקים אותו משום דינא דבר מצרא.
מכר השדה לתלמיד חכם ושכן וקרוב ובן המצר הוא עם הארץ ורחוק מהמוכר האם יש דין בר מצרא. הב״י בסעיף ו אות ו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב דיש בו דינא דבר מצרא ובן המצר מסלק את הלוקח.
תיקן הלוקח את השדה נוטל דמים כשליח היורד לשדה חבירו ואם הפסיד מנכים לו מן הדמים וכן אם אכל פירות לאחר שתבעו המצרן מנכים לו מן הדמים. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ו אות י ואות יא, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות.
לוה הלוקח מעות וקנה הקרקע לא חל השעבוד על הקרקע ואין בעל חובו גובה ממנה. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ו אות יב, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות.
קנאה במאתים והשדה שוה מנה וטוען המצרן שעשו קנוניא ביניהם האם הלוקח צריך לישבע בנקיטת חפץ ויטול מאתים. הב״י בסעיף ט אות טו, הביא בזה מחלוקת אם נשבע היסת בלא נקיטת חפץ או דנשבע בנקיטת חפץ, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב דנשבע בנקיטת חפץ.
מכר בעל השדה את השדה לאחד מהמצרנים האם היא שלו או שחולקים כל המצרנים. הב״י בסעיף יא אות יט, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב כהרמב״ם דהיא של הקונה.
באו קצת המצרנים ליטול מהלוקח ומקצת המצרנים נמצאים במדינה אחרת אלא שנטלו הוא שלהם. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף יא אות כ, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות.
שותפים אין בהם דין בר מצרא, מה הפירוש. הטוש״ע והב״י בסעיף יב אות כב, הביאו להלכה דין זה ופירשוהו דאיירי שבן המצר היה שדה של שותפים, ובסעיף מט אות עב, הביאו דין זה להלכה לפי פירוש הרמב״ם, דס״ל לטוש״ע ששני הדינים נכונים לענין דינא, ועי׳ במה שכתב שם הב״י ובמה שאכתוב שם.
בעל בנכסי אשתו יש לו דין מצרנות ויכול לסלק הלוקח. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף יד אות כז, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות.
מת הלוקח לפני שסילק אותו המצרן. הטור בסעיף יז-יט אות לא, הביא דהגאון והרמ״ה ס״ל דאין המצרן מסלק את היורש, וחלק עליהם הטור שיכול לסלק, והשו״ע בסעיף יז, כתב דאין יכול לסלקו והרמ״א כתב שיכול לסלקו, ונראה עיקר כהרמ״א דיכול לסלקו, דהא הגאון והרמ״ה הוו יחידים כנגד כולהו הלא הם הטור, והעיטור שהביא הב״י, והנמוק״י
בב״מ נב ד״ה ודוקא, (רמז אליו בדרכ״מ), שכתב שכ״כ גם הרשב״א והר״ן בשם הראב״ד, ע״כ, וכ״כ הריטב״א
בב״מ לה. ד״ה זבנה, וכ״כ הרמב״ן
בב״מ לה. ד״ה ומסתברא, והב״י ציין לריב״ש בתשובה, ובדרכ״מ הביא שכתב שם דהכי הסכימו כל האחרונים, ואע״ג דהבאר הגולה הוסיף שבעל העיטור כתב דרבינו האי ס״ל כהרמ״ה והגאון, ע״כ, אין זה תוספת שיטה דסתם גאון הוא רבינו האי גאון, וא״כ נמצא דרבינו האי גאון והרמ״ה הוו יחידים נגד הטור והעיטור והנמוק״י והרשב״א והר״ן והראב״ד והריטב״א והרמב״ן והריב״ש, וברור דאם היה רואה השו״ע את כל הני גברי רברבי היה פוסק כהרמ״א דיכול לסלקו,
וכן הלכה. ישנם ב׳ מיני ירושות, א׳ ירושה דממילא, ב׳ ירושת שכיב מרע דהיינו שהמת מצווה ואינה ממילא, והכא אף הסוברים דאינו יכול לסלק שפסק השו״ע כמותם, היינו מחמת דילפי לדינא דבר מצרא דהכא מדינא דשומא דהדרא כמו שציין הגר״א בס״ק נא, דהתם בשומא אמרינן דאי אורתא אינו יכול לסלקה, והחולקים שהבאתי לעיל ס״ל דלא דמי דינא דבר מצרא לשומא, ומ״מ אף אי נימא דדמי לדינא דשומא, התם יש כמה ראשונים דסברי דה״מ בירושה דשכיב מרע אבל בירושה דממילא, מסלקינן ליה, וכ״כ הטור בסי׳ קג,י, ועי בב״י שם שהביא כן גם מהרא״ש והר״ן והנמוק״י, ועי״ש בש״ך דלא ס״ל הכי להלכה, ומ״מ הכא דבלאו הכי איכא פלוגתא אי דמי לדינא דבר מצרא, א״כ הבו דלא לוסיף עלה ולכל הפחות בירושה דממילא נימא דיכול לסלקו, ומ״מ כל זה כתבתי לרווחא דמילתא אבל לעיקר הדין כבר הוכחתי לעיל דבכל גוונא יכול לסלקו.
זה הביא זוזי טבי וזה הביא זוזי תקולי וכן זה הביא זוזי סגורים וחתומים בשק וזה הביא מותרים, האם איירי כששניהם מצרנים או אף כשרק אחד מצרן. הטוש״ע והב״י בסעיף כג אות לז, הביאו דאיירי כשרק אחד מצרן, ויש להעיר דמאידך ראב״ן בסי׳ תסא דין סג, כתב דאיירי כששניהם מצרנים, ע״כ, אמנם אחר כך כתב ראב״ן דהטעם דהמעות המותרים קנו דאין עושים טובה למצרן במקום שהוא רע למוכר, ע״כ, וטעם זה נצרך רק כשאחד מצרן והשני אינו מצרן, וצ״ע.
הביא הלוקח מעות טובות במשקלם והמצרן הביא מעות חריפות. מדברי הטוש״ע בסעיף כג אות לז, מבואר דליכא בהא דינא דבר מצרא, ויש להעיר דכ״כ הרמב״ם בהל׳ שכנים יד,א, ורש״י
בב״מ קח: ד״ה זוזי טבי, וסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, ומאידך בה״ג בב״מ בעמוד תצט, כתב דהאי דאמרינן בגמרא דלית בה דינא דבר מצרא היינו כיון דזוזי טבי עדיפי על זוזי תקלי, ולפי זה בגוונא הנ״ל יהיה דינא דבר מצרא, ואינו נאמן לומר שטוב לו מעות טובות במשקלם.
אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי, מהיכן יביא. מדברי ראב״ן בסי׳ תסא דין סג, נראה שמפרש דיש לו מעות אלא שהם רחוקים.
בעל המצר שהוא אמוד ממתינים לו שיביא המעות, מהו אמוד. הב״י בסעיף כה אות מא, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב כהרמב״ם דהיינו אמוד שיש לו.
המצרן רוצה אותה לזריעה והלוקח רוצה אותה לבנין האם נותנים ללוקח. הב״י בסעיף כו אות מג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב דהלוקח קודם.
מהו משוניתא. הב״י בסעיף כז אות מד, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב כהרמב״ם את שני הפירושים שהביא הרי״ף, והערוך בערך משניתא, כתב מקום גבוה ויש אומרים כמין גומא ויש אומרים אילני סרק, ע״כ.
נמלך הלוקח במצרן ואמר לו המצרן לך קנה וקנה מידו של המצרן בסודר על אמירה זו האם המצרן הפסיד זכותו. הב״י בסעיף כט אות מו, הביא בזה מחלוקת, וכתב הב״י לאפוקי ממה שכתב המרדכי בשם רבינו שמחה, ע״כ, והדרכ״מ כתב דרבינו שמחה כתב דאם המוכר קנה מידו של המצרן לא מהני דהוי קנין דברים, ואם המצרן אמר ללוקח לקנותו אפי׳ קנין אין צריך, ע״כ, ויש להעיר דזה אינו מדוייק דבדברי המרדכי שם בשם רבינו שמחה מבואר דאף אם הלוקח קנה מיד המצרן לא מהני והא דאמרינן בגמרא דאם קנה מהני היינו אם קנה הלוקח את השדה מהמצרן לאחר שקנאה הלוקח מהבעלים, אמנם אם אמר המצרן ללוקח לך קנה לעצמך ואין רצוני בשדה איבד המצרן את זכותו אפי׳ בלא קנין כיון דהרי הוא אמר להדיא שאינו חפץ שיהא הלוקח שלוחו, ע״כ, וסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב כהרמב״ם דאם אמר לו המצרן לך קנה והלוקח קנה מיד המצרן מהני.
אם המצרן מחל ללוקח לאחר שקנה הלוקח כגון שבא המצרן וסייע אותו או שכר ממנו או ראה אותו בונה ולא מיחה אין המצרן יכול יותר לסלקו. כן הביאו הטוש״ע בסעיף ל אות מח, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות.
היה בעל המצר במדינה אחרת או חולה או קטן ולאחר זמן בא ומחה אינו יכול לסלק את הלוקח. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף לד אות מט, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות.
אדם שמכר לבנו את ביתו, האם שייך בהא דינא דבר מצרא. הש״ך בסעיף לז בס״ק ל, הסתפק בזה אי נימא דהישר והטוב כאן שתשאר בידו נחלת אבותיו, והעלה בצ״ע, ויש להעיר דבדברי הרי״ף שהובאו בשיטה מקובצת
בב״מ קח: ד״ה כתב הרב רבי יצחק אלפסי, כתב הרי״ף על שאלה כעין זו, דלא שייך בכהאי גוונא הישר והטוב למכור לבעל המצר אלא הישר והטוב הוא להניח את נחלת אבותיו בידו, וכתב שם הרי״ף על השואל שסבר דמוציאין אותה מידו ונותנים לבן המצר, דאין בקדקוד מי שעלה בדעתו דבר זה מוח להבחין בו בין טוב לרע והרי זה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ע״כ, ומזה יש לנו ללמוד קטנותינו לעומת גדולת הראשונים, דהנה הש״ך הסתפק והעלה בצ״ע ואין אתנו אדם היודע לפשוט ספיקו, והרי״ף כותב על מי שעלה בדעתו זה שאין בו מוח בקדקודו, וחזינן דאין ספקותינו חשובים כלום בעיני הראשונים.
האם אדם רשאי למכור לגוי את שדהו שהיא על מצרו של ישראל כשהישראל אינו רוצה לקנות את השדה. הטור והב״י בסעיף מא אות ס, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ נב, כתב דאינו רשאי, וכתב עוד דהקדמונים החרימו דאין למכור לגוי כלל על מצר ישראל, וכתב ראב״ן על פי דרכו דחרם זה הוא עיקר הדין ולא תקנה נוספת.
המוכר לפרוע מס או לצורך קבורה או מזון האשה והבנות אין בו דינא דבר מצרא, אם רוצה בן המצר לקנות כעת האם הוא קודם. הב״י בסעיף מג אות סג, הביא בזה מחלוקת, ודקדק מלשון הרמב״ם דבן המצר קודם, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב כלשון הרמב״ם.
טען הלוקח שמכר המוכר מפני המס או שטען שבעל המצר דר בשכירות וכיוצא בזה על מי להביא ראיה. הטור והב״י בסעיף מד-מה אות סד, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב כהרמב״ם דעל המצרן להביא ראיה.
הא דאמרינן דביתומים אין דין בר מצרא היינו ביתומים קטנים. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף מז אות סט, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות.
אשה שהיא אשת איש האם יש בה דינא דבר מצרא. הב״י באות סט, הביא בזה סתירה בדברי הרי״ף, ויש להעיר דבשיטה מקובצת
בב״מ קח: ד״ה אבל מצאתי להריא״ף, כתב הרי״ף להדיא בארוכה דאיירי בכל אשה ואף באשת איש ודחה את השואל שם שהבין שזה דוקא באינה אשת איש, וראויה תשובה זו להכריע את הסתירה כיון דאי אפשר לומר שם טעות סופר כלל.
אשה שאינה אשת המוכר. הב״י בסוף אות סט, הביא מהמרדכי דרב משה גאון פירש דהיינו דוקא לאשתו של המוכר, אבל הר״מ ורש״י והראב״ן פירשוה בכל אשה, ע״כ, ויש להוסיף דבשיטה מקובצת
בב״מ קח: ד״ה אבל מצאתי להריא״ף, וכן בהמשך בשם הר״י מיגאש, הביא דרבינו שמואל הנגיד גם פירש דהיינו לאשתו של מוכר, אבל מדברי הרי״ף שם בתשובתו מבואר דאיירי בכל אשה וכ״כ הר״י מיגאש שם, וכן משמע בדברי הרמב״ם בהל׳ שכנים יב,יד-טו.
קטן שהוא מצרן ורואים בי״ד שזכות הוא לו לקחת השדה יסלקו את הלוקח ויטלו לקטן כפי מה שראוי לו. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף מח אות עא, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות.
שותפים אין בהם די בר מצרא, מה הפירוש. הטוש״ע והב״י בסעיף מט אות עב, הביאו דין זה להלכה לפי פירוש הרמב״ם, ובסעיף יב אות כב, הביאו להלכה דין זה ופירשוהו דאיירי שבן המצר היה שדה של שותפים, דס״ל לטוש״ע ששני הדינים נכונים לענין דינא, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, פירש כהרמב״ם דאיירי בשותף שאינו בן המצר.
שכן ות״ח או שכן וקרוב וכו׳. הטור בסעיף נ באות עג ובאות עח, הביא בזה ב׳ פירושים ולתרוויהו לא איירי בדינא דבר מצרא ולא גרסי׳ בגמרא על זה לית בה משום דינא דבר מצרא, ויש להעיר דהרמב״ן
בב״מ קח: ד״ה גירסת בעל הלכות, כתב דבה״ג בב״מ בעמוד תצט, גריס לית בה משום דינא דבר מצרא, אמנם כתב הרמב״ן דאין זו גירסת הגאונים, וראב״ן בסי׳ תסא דין סג, כתב דשניהם רוצים לקנות ולא איירי במצרנים.
שכן ות״ח וכו׳ שקדם מי שאינו ראוי לקדום ולקח השדה האם השני מוציא מידו. הב״י בסעיף נ אות עז-עח בד״ה וכתב עוד, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב כהרמב״ם דאין מוציא מידו.
האם בבתים יש דינא דבר מצרא. הטור והב״י בסעיף נג אות פא, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, הביא להלכה דאין להם דין בר מצרא, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תסא דין סג.
האם אדם יכול למכור מקומו בבית הכנסת כשהוא היה מקום אבותיו או שיש בזה פגם משפחה ואין מכירתו מכירה. הדרכ״מ והרמ״א בסעיף נג אות פה, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תנ, כתב דאין מכירתו מכירה משום פגם משפחה והמשפחה צריכים להחזיר את הדמים ללוקח.
נתן במתנה באחריות ואחר מכן טען הלוקח שאינו מתנה אלא מכר בכך וכך מעות האם נשבע ונוטל. הב״י בסעיף נד אות פו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב כהרמב״ם דנשבע בנקיטת חפץ ונוטל, ונאמן רק אם טוען מעט יותר משויה אבל אם טוען כפול אינו נאמן.
היה כתוב בשטר המתנה שקיבל אחריות לשלם מאתיים זוז והשדה שוה מנה בעל המצר צריך ליתן מאתיים. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף נד אות פו בד״ה ואם פירש, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות.
האם בשכירות יש דין בר מצרא. הטור והב״י והרמ״א בסעיפים נט-ס-סא-סב-סג אות צב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב בהל׳ מצרנות, כתב כהרמב״ם דאין בו דין בר מצרא.
אריס שקנה שדה במצר השדה שהוא אריס בה האם יכול בעל השדה לסלקו. הב״י בסעיף מט אות צב, הביא דאינו יכול לסלקו והביא דהוא על פי הסוגיא דרוניא שתלא, ויש להעיר דכ״כ ראב״ן בסי׳ תסא דין סג.